לאמנות היהודית הרוחנית בימינו יש שליחות של ממש. היהדות מייעדת את האדם להיות שליח שיהפוך את הגשמי לרוחני.
שיגלה את הקודש בתוך החול. אבל אנחנו איבדנו את הביטחון העצמי הרוחני שלנו מרוב פלגים מחלוקות וספקות.
ההשפעה המערבית החזקה אולי החזקה מדי על התרבות היהודית גרמה לשחיקה בייחודיות של התרבות והאמנות היהודית.
אמנות יהודית איכותית שצומחת מנכסי התרבות והרוח היהודיים יכולה להחזיר את הערך העצמי לאדם המודרני – כי היא פותחת לו מרחבים חדשים בנפש, מרחבים לא מוגבלים של התעלות, התרגשות וחוויה של קשר עם הבורא.
בפנימיות היהדות יש מטען רוחני ערכי עצום ביותר וכשהוא נפגש עם אנרגיה יצירתית שרוצה לבטא את החוויה הדתית יכולה להיווצר אמנות נדירה ומעניינת במיוחד. ולשם אני חותרת באמנות שלי.
כאשר עוסקים בנושא אמנות יהודית – תחילה חשוב להבחין בין אמנות יהודית שימושית, שנקראת ״יודאיקה״, לבין יצירה אמנותית.
״יודאיקה״ היא כלי יהודי העשוי ביד אומן: מזוזות, כתובות, חנוכיות, כוסות קידוש, ארונות קודש, פרוכות שהושקעה בהם מלאכת אומן, לצד כל דקורציה של כלי המשמש לצורך מצווה. המטרה שלה היא בראש ובראשונה קישוט של כלי בעל ייעוד שאינו האמנות עצמה.
היודאיקה משמשת משהו מחוץ לאמנות – בית מזוזה, מגילת אסתר, כלי לנטילת ידיים.
האמנות או היצירה האמנותית – היא שפה אוניברסלית, ויש לה כוח עצום להנגיש תכנים יהודיים רוחניים לכל אדם באשר הוא. לכן תמיד הדמויות בציורים שלי הן צלליות ללא שום זהות מגדרית כלשהי – אלא – האדם באשר הוא אדם, וכל אדם יכול להזדהות עם דמות כזו.
האמנות צריכה להיות הזמנה להתבוננות אישית, פנימית: איפה אני נמצא היום ברגע זה, מול בורא עולם, מול האמת של התורה, מול תיקון העולם, איפה כל זה פוגש אותי ומהדהד במרחב הפנימי שלי.
החיזיון הוויזואלי שהציור האמנותי יותר הוא נס רוחני בפני עצמו שמסוגל ליצור חוויה רגשית חזקה, ולקחת את האדם למעלה, למחוזות מעבר למציאות החומרית.
אבל לא, זו לא בריחה, זו העשרה של המציאות החומרית, והעצמה של הנשמה. בתכנים של קודש, של עולם עליון. אמנות ואמונה – אלו מילים שבאות מאותו שורש.
אפשר לומר שיש שתי גישות מרכזיות באמנות היהודית:
הגישה הקלאסית והמסורתית יותר באמנות אמנים שמתארים נושאים ומקומות מהחיים היהודיים – הכותל, קבר רחל, אבא לומד עם ילד, אדם מתפלל וכדומה.
כלומר, החידוש באמירה כזו הוא בדרך כלל אסתטי, ולאו דווקא דתי או רוחני.
האמנות שלי שייכת לגישה השנייה, שתופסת את האמנות היהודית כאמנות שמנסה לתאר את החוויה הרוחנית הפנימית של האדם – את הכמיהה אל בורא העולם, את ההתרגשות שיש בתפילה, את האופן שבו אני חווה את פעולת הברכה שברכתי על הלחם.
איך אפשר לתאר בצורה ויזואלית חוויה של הודיה, של שפע או של ברכה?
זה אתגר מורכב ומרתק לבטא חוויות רוחניות בצורה ויזואלית. ספר הזוהר מדבר על היכלות שנפתחים בעולם העליון.
האם ניתן בכלל להביע נושאים כאלו באמצעיים ויזואליים? מסתבר שכן, האמנות כיום מתפתחת לכדי אינסוף שפות אמנותיות. והמנעד התרבותי שלנו הולך ומתרחב כל הזמן. הטכנולוגיה שמתפתחת מרחיבה גם את גם אפשרויות הביטוי השונות.
האמנות בכלל מאוד השתנתה במיוחד בשנתיים האחרונות כרוב תחומי חיינו התחילו לזרום בערוצים הדיגיטלים, זה כמובן לא פסח גם על האמנות, ועם כל הכבוד לגלריות ולמוזיאונים, הקהל התחיל לצפות ולצרוך אמנות דרך האינטרנט, וזה משנה לגמרי את יחסי הכוחות ואת מערכת המוזיאונים – גלריות -אוצרים/ות -קהל צופים.
אני מציירת בכלים דיגיטליים – באמצעות תוכנות ציור ופילטרים מיוחדים אני מנסה ליצור אפקטים מרהיבים שמרחיבים את החיזיון הוויזואלי של המרחב הפנימי.
השפה ששולטת בציורים שלי היא רוחנית רגשית, אני מנסה להעביר את הצופה חוויה שתגרום לו התעלות, התרוממות נפש והתרחבות התודעה והנשמה.
בעולם המערבי, הפכה האמנות במאה האחרונה למזוהה עם אוונגרד. האמן קיבל דימוי של פורץ דרך המורד במוסכמות החברתיות. כך הפכו האמנים לסמל של אנרכיזם ושחיטת פרות קדושות.
הפרופיל המודרני של האמן הוא של טיפוס אותנטי שאינו כפוף לתכתיבי החברה. הוא רואה דברים שונה, הוא עושה דברים אחרת – הוא שובר את המסגרת של קו וצורה ודפוס. תהילתם של האמנים הגדולים היא בכך שהמציאו שפה ויזואלית חדשה. לפעמים, עצם המרד בישן הוא התוכן עצמו.
האמן הדתי – רוחני הוא לא חייב להמציא את עצמו מחדש והוא גם לא חותר למרוד בשום דבר.
יש עולם של תוכן רוחני אינסופי שהוא יכול לדלות ממנו רעיונות וחידושים בלי גבול. זהו שדה חדש עבור האמנות – שדה שטרם נחקר דיו.
אפשר לדלות ממנו אוצר בלום של חומרים מרתקים. הדרך החדשה שאותה מחפש האמן שמחובר לשורשיו היא לתאר את העולם הרוחני היהודי כפי שעדיין לא תארו אותו. לפרוץ מתוך הצורה והחומר אל מושגים של קודש ועולמות עליונים.
האמנות היהודית העכשווית מנסה לתרגם את התיאוריים המילוליים של החוויה הפנימית לחזיון ויזואלי שכידוע נחקק עמוק בלב. בדרך כלל אנחנו זוכרים דברים בצורה ויזואלית ולא מילולית.
כידוע, תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. האמנות יכולה לומר דברים שלא ניתן לומר בפה, והיא מצליחה לבקוע חומות שהמילים החזקות ביותר מתרסקות עליהן.
דרך האמנות ניתן ליצור דו-שיח, וניתן אפילו לומר אמירות נוקבות וביקורתיות שימצאו את דרכן אל הלב.
האמנות החזותית יכולה להגיע אל מקומות בנפש האדם שלמילים אין בכלל גישה אליהם. במשך תקופה ארוכה רבים מהאמנים הישראלים התרחקו מהמקורות היהודיים.
כיום, אני חושבת, מנשבת רוח שונה. רבים מרגישים את הדלות הרוחנית של התרבות המערבית, האמנות הכללית כבר עייפה מלחפש רוח חדשה, והיא מבטאת לעיתים קרובות ניהיליזם ואבדן דרך.
נשמות בכלל ונשמות האמנים בפרט צמאות לרוחניות, ועולם התוכן המסורתי העתיק, העמוק כמו למשל תורת הקבלה והחסידות יכול להציע להם את התוכן הזה.
הרב קוק כותב כי ישנם ביטוים רוחניים שלא ניתן לבטא אלא באמצעות האמנות. הרב קוק לא רואה רק צורך באמנות – הוא רואה בה חובה:
"וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעמקי הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" (עולת ראיה, הקדמה לשיר השירים).
אמנות היא סוג של תקשורת בין הפנים לחוץ. האמנים הגדולים, בעיני לפחות, הם אלו שמצליחים ליצור שפה חזותית חדשה, אבל גם מאפשרים לצופים להבין ולקבל מסרים ותובנות משפה זו. במובן הזה האמנות היא גשר. כלי להשראה.
השראה, פירושה דבר השורה מלמעלה. האמן יוצר מעצמו או מהאמנות שלו כלי להשראה שבאה מלמעלה. הוא צריך ללמוד להפוך את עצמו לאותו כלי להשראה, ולגשר בין העולמות שמהם מגיעה ההשראה לבין העולמות שבהם היא מוסתרת.
ללמוד כיצד להיות כלי כזה זו עבודת חיים. זה תהליך. זה קשור למי אתה, מהו העולם הרוחני שלך, ומאלו מקורות אתה שואב את ההשראה שלך.
כדי להיות אמן לא מספיק לרצות ליצור דברים יפים.
אמנות היא משהו מעבר ליופי. זוהי דרך להעביר מהות.
להעביר חוויה פנימית עמוקה. העולם מצפה מהאמן שיגלה לו משהו שהוא לא יודע, שיעזור לו לחוות חוויה שהוא לא יכול לחוות בעצמו. שאין לו את הכלים לחוות אותה. זה מחייב את האמן להיות אדם מפותח מבחינה רוחנית. אדם שיש לו שאיפה להתרחב בממד הפנימי שלו.
ולאלו שטוענים שאמנות יהודית היא בהכרח ״אמנות מגויסת״, כי היא מחויבת לתכנים רוחניים מסוימים – ניתן לומר כי כל אמנות היא מגויסת.
לכל אמן, גם הניטרלי ביותר מבחינה פוליטית, או השקפתית – יש אמונות, דעות ותפיסות עולם. האמנות שלו ”מגויסת" לחלוטין לדעות ולתפיסות העולם שאותן הוא מבטא ביצירתו, גם אם הן ניהיליסטיות לגמרי. אם עולמו של האמן הוא עולם דתי ורוחני והרגשות שמפעימים אותו הם רגשות קודש, הרי שגם יצירתו תהיה כזו.
הכתבה הוגשה לפרסום על ידי אורית מרטין.